יחסים בין אחים

סוף סוף מנוחה… שקט… אחרי יום לחוץ ומלא ריצות. מניחה את הראש על הכרית… ואז שומעת קול "נעים" קורא לי:

"אאאממממממממאאאאא!!!! היא לקחה לי את הבובה!!!" (ככה בערך מתחיל כל ריב).

"תחזירי לה את הבובה, אמרתי לך לא לחטוף! "(זו בערך התגובה לכל ריב).

בפועל אין לנו מושג מי התחיל ולמה הבובה נלקחה, אבל המסר שעבר לילדים שלנו הוא שבחרנו צד, מבלי לדעת מה קרה שם.

במאמר הזה אני רוצה לצלול מעט לעומק הנושא הזה שנקרא "יחסים בין אחים".
את הבסיס להתנהגות שלנו בחברה אנו לומדים בבית. הדרך בה הילדים לומדים להתמודד עם מצבים, נובעת במידה רבה מההתייחסות שלנו ההורים לילדים. בין השאר, לקונפליקטים ביניהם- אלו שמגיעים למריבות. 

אז נתחיל בשאלה- מדוע ילדים רבים?

כי הם בני אדם, כמונו.
במערכת יחסים יש מגוון רגשות, ורגש הוא דלק לפעולה (לפעמים הפעולה תהיה מריבה).
הם מתרגלים מערכות יחסים, לומדים לפתור קונפליקטים ולשחרר כעסים. ילדים רבים, אחים רבים. מריבה היא סוג של תקשורת, שתפקידה לבדוק את מערך הכוחות והגבולות בין האחד לשני. הן גם הזדמנות לגלות את הכוחות והיכולות שלנו.
הריבים הללו לובשים כל מיני צורות. על פניו יש להם גורמים נקודתיים: לפעמים רבים על צעצוע, לפעמים על התור למקלחת- אך מתחת לכל זה נמצאות אותן רגשות. לכן במובן עמוק יותר, הריב הוא תמיד אותו ריב: על המשאב המשפחתי. הריב הוא הזדמנות לברר את תחושת השייכות ומקומי (הילד/ה) במשפחה: מי יתייצב לעזרתי? במי יתמכו? את מי יאשימו? מי "הטוב" ומי "הרע"? 

ככל שתחושת השייכות מבוססת יותר, הילדים יזדקקו לפחות הוכחות. אם היא מעורערת, הם ישקיעו משאבים רבים לבדיקת מעמדם במשפחה.

מדוע מפריע לנו שהם רבים?
כי אנו רוצים שקט, כי קשה לנו לראות שנעשה לאחד מהם עוול או כי אנחנו רוצים שהם יהיו חברים טובים, והריב הזה פשוט מנפץ את הפנטזיה הזו. זה טבעי ולגיטימי.
אך השאלה האמיתית היא:

כיצד אנו צריכים להגיב ולסייע להפחתת המריבות?

1. משנים פרשנות
לא נכשלנו כהורים. מריבות הן חלק מובנה בתוך משפחה. כשנפנים זאת גם הרגש שלנו ישתנה ובעקבותיו גם התגובה.

2. עוברים מאשמה לאחריות
המפתח נמצא אצלנו. מריבות בין אחים תמיד יהיו, השאלה היא באיזה מינון? 

3. לא שופטים
לעולם לא נוכל לדעת מה גרם לתחילת המריבה. גם אם היינו שם ואנו בטוחים שראינו מי התחיל, אנו לא יודעים מה התרחש שעה קודם או אפילו על מה הוא החזיר לו מאתמול?
חישבו על עצמכם- כאשר אתם מתעצבנים על בן הזוג שלא שטף כלים, לפעמים זה לא באמת הכלים. אנו כועסים על כך שאתמול הוא לא זרק את הזבל או היא לא התקשרה לשאול איך הייתה לי הפגישה בעבודה? זה רק "יוצא" על הכלים.
כשאנו מנסים לשפוט בין הילדים, אנו בעצם מחליטים מי צודק ומי לא? ברגע שאנו נוקטים עמדה כזו, אנו פוגעים בתחושת הערך של שניהם. ילד אחד ירגיש שמקומו בבית מעורער, לא רואים את צרכיו. הילד השני, שכביכול נהנה מההגנה שלנו, ילמד שהוא חלש וצריך הגנה.
עלינו להתערב במריבות, אך לא במטרה ליישב את הוויכוח ביניהם או כדי לפסוק, אלא כדי לשחרר ערוצי תקשורת חסומים.
מה כן נעשה? במקום להכריע מי צודק ומי לא צודק, נכניס את כולם לסירה אחת:

במקום "אני לא מרשה לך להרביץ לו!" נאמר "אצלנו בבית לא מרביצים!".

במקום "ממש לא נעים איתך, כל הזמן אתה מציק לה!", נאמר "ממש לא נעים פה כשאתם כל הזמן מציקים זה לזה".

כך הילדים לומדים להקשיב, לראות דברים דרך עיני הזולת, להתפשר, לעמוד על שלהם, לדחות סיפוקים ולהתפייס.

4. לא נוטשים
יש שדוגלים בהתעלמות. אם נתעלם זה יפסיק. אך התעלמות שקולה לנטישה בשדה הקרב, בדיוק כשמצפים מהמנהיג להוביל.
מכירים את "תסתדרו בעצמכם"? אבל אם אתם יודעים כיצד לפתור את המצב, למה אתם לא עוזרים? ואם אתם לא יודעים לפתור, כיצד ניתן לצפות מהם? גם האמירה "זו בעיה שלכם" היא בעייתית. אם ההורה הוא מנהיג המשפחה אז כל בעיה בה היא באחריותו.
מה כן נעשה? נהיה מעורבים מבלי להתערב. נשקף להם את הבעיה: "אני רואה ששניכם רוצים לשבת באוטו מאחורי הנהג, אבל כמו שאתם יודעים רק אחד יכול לשבת שם. מה אתם מציעים?" ואז, להיות בשקט ולתת להם זמן לדבר, להוציא אחד על השני ("תמיד אתה יושב מאחורי הנהג, נמאס ממך" וכו'). אם עוברות כמה דקות והם לא מעלים הצעות, אפשר לעזור להם. למשל: "בואו נעשה תור בדרך לשם ובדרך הביתה", או בימים זוגיים או אי זוגיים.
בדרך זו עזרנו להם ליישב את הקונפליקט מבלי לפגוע באף אחד.

5. סימפטום החזק והחלש
"למה אתה תמיד מרביץ?" זכרו שדווקא מי שנראה לכם החזק, המתעלל, בתוך היחסים עם אחיו פעמים רבות הוא דווקא החלש, זה שפחות מצליח להתאפק, זה שיותר מתמודד עם תסכול. אל תמהרו לסווג אותם לתוך משבצת בראש שלכם, ובטח אל תמהרו להגיד להם את זה.
דווקא הקטן והמסכן, שיכול לברוח בעזרת רגליו הקטנות מאחיו המאיים, בוחר להישאר בתוך הריב ולהזעיק אתכם כדי שתפתרו לו את הבעיה. כשמתחילות זעקות ה"אמאאאאא", אין כמו להישאר בחדר הסמוך ולקרוא בחזרה "אני במטבח, מי שצריך אותי מוזמן להגיע". לרוב הם לא מגיעים.

6. קיבוע הוותרן כוותרן
רבים מאיתנו נופלים למלכודת "את הגדולה אז תוותרי לה", או פנייה לילדה שאנו יודעים שהסבירות שתתגמש גבוהה יותר. העובדה שהיא גדולה, לא אומר שהיא צריכה תמיד לוותר לאחותה. בדרך זו אנו מנציחים את הריב, כי מדוע שהקטנה תוותר על הרגעים שבהם ההורים מתייצבים לצידה? היא זוכה פעם אחר פעם להיות המועדפת. והגדולה פעם אחר פעם לומדת שעל מנת להסתדר בחיים חייבים לוותר, ומקבלת אישור לכך שאחותה הקטנה היא המועדפת. 

7. ותרו על הסליחה
כשילדים משלימים לא נדרשת להם המילה "סליחה". הם פשוט חוזרים לשחק, עושים את זה הרבה יותר מהר מאתנו. לפעמים הוויכוח על להגיד את הסליחה הופך להיות יותר גדול מהמריבה לפני. 

8. עידוד
כשהם משחקים יפה, כשאתם רואים שהם למדו ליישב את הקונפליקט לבד- עודדו אותם! ביחד!

אז לסיכום,
במקום לזלזל ברגשות השליליים כלפי האחים, אשרו את קיומם של הרגשות- תארו את הרגשות במילים, בשאיפות, בפעילות יצירתית.
נכון, זה קשה לשמוע כיצד ילד אחד משתלח בשני. אך אם נאסור את ביטויי הזעם הללו, הסכנה היא שהוא "ירד למחתרת" ויופיע בצורות אחרות, בתסמינים גופניים או בבעיות רגשיות.
חשוב להבחין בין התרת רגשות לבין התרת מעשים. אנו מרשים לילדים לבטא את רגשותיהם. איננו מרשים להם לפגוע זה בזה. תפקידנו להראות להם כיצד לבטא את כעסם מבלי לפגוע באחרים:
"זה בוודאי קשה מאוד בשבילך", "בוא ספר לי על כל מה שמטריד אותך", "אני רוצה לדעת איך אתה מרגיש… מפני שההרגשה שלך מאוד חשובה לי".

שתפו את המאמר עם חברים

שירלי וסרמן-לנץ | מדריכת הורים, יועצת שינה וגמילה מחיתולים