מחשבה משותפת לכלל ההורים היא: "אני רוצה שהילדים שלי יהיו מאושרים". בכנות, זוהי השאיפה הגדולה ביותר שלנו כהורים. אך אם נעמיק במשפט הזה לרגע, נבין שאין לנו את כל היכולות והשליטה לגרום לכך שהילדים שלנו יהיו תמיד מאושרים.
הילדים שלנו יחוו גם קשיים וכישלונות.
החל מגיל 0, הילדים שלנו לומדים וחווים אי הצלחות ותיסכולים- לא מגיעים לצעצוע שהם רוצים, לא מצליחים ללכת, לא מצליחים לאכול לבד, לא מצליחים להתלבש, לא מצליחים ושוב לא מצליחים ושוב לא מצליחים.
השאלה היא כיצד אנו כהורים, מתווכים את הכישלונות / אי הצלחות הללו לילדים? האם אנו מאפשרים מקום להבעת התסכול? האם אנו מכילים אותם? האם אנו מספקים דרכים ליציאה מהמשבר? האם אנו מהווים דוגמא אישית?
חשוב להבין, זה טבעי להרגיש תסכול. זה בסדר גם להתבאס. לא ללכת באותו יום לגן / בי"ס / עבודה או פשוט לבכות. השאלה היא: מה עושים אחר כך?
לפני כמה חודשים, בעלי ניסה להתקבל למשרה חדשה.
ממש בתחילת הדרך, הוא החליט לשתף את איתן (הבכור שלנו) בהתלבטות שלו לגבי החלפת עבודה- זמן איכות עם הילדים מול כסף, מול חברים לעבודה וכו'. השיחה עברה בכיף גדול לשני הצדדים. פתאום יש עוד נפש בבית שאפשר לספר לה ומהצד השני, השיחה גרמה לאיתן לתחושת שייכות. הוא הרגיש נחוץ ומשמעותי. הדיעה שלו חשובה.
בעלי המשיך לעדכן את איתן במהלך תקופת הראיונות, והיה נראה שאכן הכל הולך לכיוון חיובי, אך לצערנו התשובה הסופית הייתה שלילית. בעלי קצת התבאס וייתכן שבסיטואציה אחרת הוא היה מנסה "להחליק" את זה, אך בחר להתמודד עם המצב ולספר לאיתן (דבר לא פשוט בכלל לספר לילד שלך שלא הצלחת).
אז אני יכולה להגיד שהשיחה עברה בצורה טובה. איתן אפילו שאל אותו בערב אם הוא עצוב? קצת ליטף, קצת הרגיע. קצת היה עצוב בשבילו אולי. אבל מה שחשוב כאן פרט לשיתוף, זו היכולת של איתן לראות כיצד מתמודדים עם חוסר הצלחה, כיצד זה משפיע על המשך הדרך?
בהזדמנות הבאה שנצליח, נדאג לשייך זאת לאותה פעם קודמת שלא הצלחנו.
אנו ההורים שלהם. עלינו הם מסתכלים ואותנו הם מחקים. בעזרתנו הם מגיעים למסקנות לגבי העולם וכיצד הוא מתנהל? אנו צריכים להוות עבורם מודל. כיצד נעשה זאת? באמצעות שיתוף!
נשתף אותם לא רק בהצלחות שלנו, אלא גם בכישלונות, בקשיים. נראה להם כיצד אנו מתמודדים עם סיטואציות לא פשוטות.
אנו לא רוצים שהילדים שלנו יסתכלו עלינו כעל משהו שהוא "מעבר ליכולת ההשגה" (זה ייצור ציפיות גבוהות ובלתי אפשריות).
כיצד נלמד אותם להתמודד עם קושי?
* נדע להגיד "לא" כשצריך ונעמוד בזה, נציב גבולות.
* נדחה סיפוקים- "אמא/אבא לא פנויים כרגע, תמתין עד שאסיים ואתפנה אליך".
* הדבר הכי חשוב- נהיה שם בשבילם! נהיה לצידם ונעזור להם להתמודד עם הקושי.
למה זה חשוב?
על מנת שיהיו מוכנים לחיים האמיתיים. זה מתחיל מהרגע שנולדו. ילדים שמצליחים להכיל קושי וההורה שמאפשר להם להיות מתוסכלים, מבינים שיש להם את היכולת להיות מתוסכלים והם לא מתמוטטים מזה. ההורה שלי החזק, שאוהב אותי, מאפשר לי להיות "בקושי". זה אומר שכנראה, אני יכול/ה להתמודד.
