מאבקי כוח בין הורים לילדים- למה כל דבר ב"מלחמה"?

אבא: "לך להתקלח"
הילד מתעלם
אבא: "אמרתי שתלך להתקלח"
עדיין מתעלם 
אבא: "למקלחת!"
ילד: "לא רוצה!" 
אבא: "אם לא תיכנס, לא יהיה סיפור!" 
ילד: לא רוצה!!!" 
אבא: "אם תבוא עכשיו אני אקרא לך שני סיפורים"
ילד: "עוד מעט" 
האבא מכבה את הטלוויזיה 
ילד: "אתה מעצבן!!!"
האבא לוקח בכוח לאמבטיה.

מוכר?

פעמים רבות, העסקת יתר היא הזדמנות לטפל בצורך של תחושת השייכות שלא סופקה (תחושת השייכות זו ההרגשה שאתה חלק בלתי נפרד מהמשפחה. שאוהבים אותך, שרוצים להעניק לך ולקבל ממך. היא חיונית לכל אחד, כל הזמן). טיפול לא נכון עלול להוביל למאבקי כוח.
העסקת יתר עונה בעיקר על צורך בהתייחסות אישית. מאבק כוח לעומת זאת, עונה בעיקר על הצורך בתחושת ערך. במאבקי כוח הילדים מעבירים מסר שהם רוצים להשתלב ולחוש שייכים. הם כבר הבינו שהעסקת יתר לא עובדת ונדרש מהם ממש להילחם על המקום שלהם במשפחה. אם ההורים ניסו בכוח למנוע את הדרישות לתשומת לב, הילדים ילמדו את המודל הכוחני, וישתמשו בו כדי לנסות ו"להביס" את ההורים. מבחינתם, כניעה להורה שקולה לאיבוד הערך שלהם.
הילדים בעצם מסיקים שבעולם יש חזקים וחלשים. עולם בו החזק קובע ומחליט. בהתאם, הם מפתחים השקפת עולם, בה כדי להיות חלק מהמשפחה, הם מוכרחים להיות חזקים. אסור להיות חלש. המטרה היא שהדברים יתנהלו על פי רצונם. וכשזה לא כך, הם פותחים במאבק.

כיצד זה נראה? בדיוק כמו בדוגמא שפתחה את המאמר הזה:

* ילד/ה שמנסה לקבוע בכל עניין הקשור אליו/ה.

* ילד/ה שמנסה להחליט על כל דבר שקורה בבית.

* ילד/ה שמנסה להכתיב התנהלות גם במסגרת החינוכית.

* ילד/ה שמזהה ערך שחשוב להורים ופועל/ת בניגוד אליו (למשל: להורים חשוב לאכול בריא > הילד יאכל ממתקים).

מאבק כוח יכול ללבוש צורה גלויה, אך בדומה להעסקת יתר, לפעמים הוא סמוי- כי הילד חש חסר כוח.
במאבק גלוי, הם ידרשו שנעשה מה שהם רוצים ("תדליקי את הטלוויזיה מיד!") או הודף אותנו באמצעות התמרדות ("לא מוכן להתלבש!"- ההורים מתמקחים, מאיימים ובסוף מלבישים בכוח).
במאבק סמוי, הם יאלצו אותנו דרך חולשה ("אל תשאירו אותי עם סבתא, אני לא נרדם בלעדיכם!" או פיפי במיטה) או באמצעות מניפולציות ("הורדת את הזבל? לא הבנתי שדיברת אליי").

במאבקי כוח, ילדים ימציאו כל הזמן דרכים נוספות להסלים את המאבק, מפני שתחושת הקיום שלהם תלויה בקיום המאבקים.

מה עושים כדי לצאת מזה?
קודם כל, מבינים שיש כאן מלכוד. בין אם ננצח או נפסיד, בשני המקרים נאשר את התפיסה שבבית שלנו הכוח משחק תפקיד. בשני המקרים נעורר בילד חרדה: אם הוא ניצח ואנחנו חלשים, מי ישמור עליו עכשיו? ואם ניצחנו, על מי יש לו לסמוך? מעגל שיש לשבור!

איך עושים את זה תכלס? יחד!

1. המאבק נובע מהצורך של הילד בתחושת שייכות.
היחסים שלנו הכי חשובים. המצפן שלנו כעת הוא להבריא את היחסים ולבסס תשתית של אווירה טובה. באווירה של מאבק אין סיכוי שנצליח לייצר משהו שאינו עונש. "אי אפשר לנצח ילד או לרכוש את שיתוף הפעולה שלו תוך כדי מלחמה" (אדלר).

2. בטווח הקצר נוטשים את שדה הקרב.
אני מוותר לילד, אבל לא מוותר על הילד. כשהילד מתחיל מאבק כוח, אנו לא נכנסים לשם. לא נכנעים ולא מכניעים. מאפשרים מקסימום בחירה בתוך מסגרת אפשרויות.

3. מתווכים לילד שהולך להיות שינוי.
מצהירים כוונות. "אנחנו מרגישים ש… ואנחנו מתכוונים לשנות כך ש…".
מיד לאחר הצהרת הכוונות, הילדים לא יאמינו. מרחב האמון עדיין לא קיים. על מנת שיתקיים אמון, על ההורה לעמוד מאחורי הצהרת הכוונות שלו (וזה שלב קשה).

4. אומרים לילד/ה "את/ה ילד/ה חזק/ה"- הרבה!
חשוב להבין שהכוונה היא לא בהכרח לחוזקה פיזית, אלא לחוסן שלו/ה,  ליכולת ההתמודדות שלו/ה.

5. מצפים לרגרסיה או הסלמה.
כשהילדים רואים שאנו נמנעים מלהיכנס למאבק, הם עדיין לא יאמינו. רוב הסיכויים שינסו להסלים את המאבק. זה מה שהם מכירים (עד עכשיו).

6. מחזקים את הקשר באמצעות הדברים שכבר הכרנו.
התייחסות אישית, הקשבה, שיתוף, התייעצות, כבוד, בקשת עזרה, בקשת סליחה, עידוד, הדגשה של תרומה, שיתוף פעולה, הבעה של אהבה כנה ללא תנאי.

7. עושים מעבר תפיסתי מהורה קובע להורה משפיע.
מבינים שהערך שלנו לא נגזר מזה שאנחנו קובעים. הורה בעל השפעה על הילד/ה לא זקוק לשליטה ולא נגרר למאבק כוח. במאבק כוח יש התרחקות בין ההורה והילד/ה. ההשפעה נחלשת וההורה מרגיש צורך ביותר כוח. חלק מהמעבר הזה ממרות לסמכות מצריך ויתור על עונשים, שמהווים פגיעה קשה בערך ומנוגדים לשוויון ערך.

עד כה עסקנו בעיקר בילדים ומה מביא אותם למצב כזה.
בסיכום דבריי, ארצה להתייחס לרגשות שלכם, ההורים.
ל"מלחמה" שנוצרת בבית ולעזור לכם להבין את הסיטואציה. להבין האם אתם במצב של העסקת יתר או מאבקי כוח?
בתשומת לב יתרה ההורה מתגייס למען הילד וחש בעל תפקיד משמעותי. לעומת זאת במאבקי כוח, ההורה אומר לעצמו "איך הוא עושה לי את זה? הוא עושה דווקא, הוא כפוי טובה, הוא חצוף, הוא לא סופר אותי, אני יוצא מהכלים!".
המחשבות הללו מציפות רגשות של זעם, עלבון, אשמה, תסכול… ובעיקר, חוסר אונים.
התחושות הללו הן האינדיקציה הכי טובה לשאלה אם אתם נמצאים בהעסקת יתר או במאבק כוח?
* אם אתם עייפים? מותשים? מודאגים? זו העסקת יתר.
* אם אתם מרגישים שאתם במלחמה בתוך הבית? אם אתם בזעם נורא או בהרמת ידיים וחוסר אונים טוטאלי? אתם במאבק כוח.

דרך אחרת לבדוק היכן אתם, היא לבדוק מה הילד מרגיש?
במאבקי כוח קיימת סימטריה בין הרגשות שלכם לשלהם. גם הם מרגישים במלחמה, גם הם רוצים "לכופף" אתכם, גם הם רוצים לקבוע, לנצח. 
קיים כאן כאב גדול לכולם. שני הצדדים משלמים מחיר כבד. העניין הוא, שהילדים לא ערים למחירים הללו. הם רואים רק את הרווחים מהמאבק. לכן, הם לא ייזמו יציאה מהמאבק.

האחריות על השינוי מוטלת (שוב) עלינו!
היו קשובים להם. זכרו כי הם ילדים שרק עכשיו מגלים את העולם, מגלים את עצמם.
היו סבלניים והכילו אותם. הם זקוקים לכם.

שתפו את המאמר עם חברים

שירלי וסרמן-לנץ | מדריכת הורים, יועצת שינה וגמילה מחיתולים