מהי העסקת יתר וכיצד נתמודד איתה?

ילדה: "אמא אני רוצה שוקולד"  
אמא: "כבר אכלת היום. תקבלי מחר"  
ילדה: "אבל בא לי"  
אמא: "אולי בננה?"  
ילדה: "שוקולד אחרון ודי!"  
אמא: "טוב"  
אמא נותנת שוקולד  
ילדה: "עוד אחד ודי!"
ומכאן חוזר חלילה.

מוכר?
תחושת השייכות היא המגנט שמושך אותנו, לשם אנו שואפים להגיע.
תחושת שייכות זו ההרגשה שאתה חלק בלתי נפרד מהמשפחה. שאוהבים אותך, שרוצים להעניק לך ולקבל ממך. היא חיונית לכל אחד, כל הזמן.
את המסע לתחושת השייכות אנו עוברים כל החיים. הכל מכוון להשגת התחושה הזו. להתנהגות חיובית ושלילית אותה מטרה- להרגיש שייכות לבית ולמשפחה. המטרה נכונה תמיד, גם אם הדרך מוטעית.
על מנת לחדד את ההבנה, נבחן לרגע סיטואציה. ניקח לדוגמא בעיה מוצהרת- "לא רוצה להתקלח", "לא רוצה לאכול" או כל דבר אחר. זו לא הבעיה האמיתית בהכרח, אלא איתות על כאב בתחושת השייכות של הילד/ה. הם מסמנים לנו קושי בהגעה למטרה ומבקשים עזרה.
הדרך המוטעית הזו נקראת העסקת יתר. ניסיון של הילד/ה לגייס תשומת לב יתרה.
העסקת יתר היא דינמיקה שחוזרת על עצמה. היא מעייפת/ מתישה/ מדאיגה את ההורה.

מתי תשומת לב הופכת לתשומת לב יתרה? כשהצורך בתשומת לב הופך לתנאי.
בהעסקת יתר, הילדים מגיעים למסקנה שכאשר הם במרכז ההתעניינות, הם מקבלים מאיתנו יחס, תחושת ערך ומשמעות אישית. אז מה הם עושים? מנדנדים ומקבלים את מבוקשם או מנדנדים ולא מקבלים, אך זוכים להתעסקות רבה. כך או כך, הם גורמים לנו להתעסק בהם- ובעיניהם, התוצאה הושגה!

ההתנהגות המפריעה מייצרת הצלחה מדומה. היא אינה מעניקה תחושת שייכות אמיתית, אלא פיצוי. לכן, ילדים שדורשים תשומת לב יתרה, תובעים ממנה עוד ועוד, מהפחד שייפסק. הם לא פיתחו מנגנון התאפקות, דחיית סיפוקים, ריסון רצונות, התחשבות בזולת וכו'. הם עסוקים בשאלה "מה יקרה אם הנתינה תיפסק?" כי אז, מבחינתם, הם לא יהיו קיימים.

לדינמיקה הזו קיים מבנה קבוע: הילדים מרגישים שהם מקבלים יחס אישי רק אם מרגישים בהם כל הזמן. מה שגורם להורה לנזוף, לגעור, להבטיח, לוותר. ואז, הילדים (אולי) מפסיקים לזמן מה, אך בגלל שתשומת הלב היתרה מעוררת בהם תחושת שייכות, הם יחזרו על ההתנהגות. למשל: אם נתערב במריבות בין אחים, המריבות יגברו. אם נהיה אובססיביים לגמילה, הילד "ילמד" אותנו דרך הסוגרים.

קיימות המון דרכים להעסקת יתר. לפעמים זה בולט, כי ההתנהגות היא אקטיבית. למשל ילדים ששואלים כל הזמן "למה?" ולא קשובים לתשובה. אך קיימות גם דרכים סמויות יותר להעסקת יתר: הילד פוחד, ההורה לא מפסיק לגונן; הילדה נמנעת- "לא יכולה", ההורה מספק שירותים מיותרים וכן הלאה.
בכל התסריטים הללו (ודומיהם), הילדים מסיקים (בטעות או בצדק) שהדרך החיובית לשייכות חסומה בפניהם. לכן, פונים לאסטרטגיה אחרת- ללא תרומה, תועלת וצמיחה. ככל שימשיכו בדרך זו, כך ישתכנעו שמקומם במשפחה מושג דווקא בזכותה.

איך יוצאים מזה? איך שוברים את המעגל?
כיוון שהילד מנסה ללחוץ על הכפתור שלנו, האחריות ליציאה מהמעגל היא עלינו. אז מה עושים?

1. הפנמה שהדרך לשבירת מעגל הקסמים היא לא לשתף פעולה (לא עם הילד, אלא עם המעגל!).
לא נתייחס להתנהגות המפריעה. אם לא נשתף פעולה, אסטרטגיית העסקת היתר לא תשיג את מטרתה, והילדים יפסיקו את ההתנהגות המפריעה. הם מחפשים דרך להשתייך, וברגע שהם יקבלו מענה מתאים באמצעות תרומה, זה ייתפס.
התפקיד שלנו הוא לעזור להם לא להיות תלויים בתשומת הלב שהם מקבלים, אלא להרגיש שייכים גם כשהם לא מרכז תשומת הלב.

2. נשנה את ההתנהגות באופן נחוש ומודע.
העיקרון הוא להמשיך לעשות מה שצריך ולא להפסיק את הפעולה בגללו/ה. יש להציב גבול ולא להעניק תשומת לב להתנהגות המפריעה. אך זיכרו: לא מתעלמים מהילד/ה, אלא מההתנהגות.

3. יחד עם זאת, לא נכעס.
אם נבין שהם זקוקים ומבקשים עזרה- נוכל לפרש ולהגיב אחרת להתנהגות- באופן ענייני, חם ואוהב. נסביר לילד פעם אחת את המצב, בלי לחזור על עצמנו, ונספק לו אפשרויות בחירה בתוך מסגרת.

4. נעניק תשומת לב בזמן ובמקום המתאימים.
נגדיר זמן קבוע לבילוי משותף ("חוג אמא חוג אבא"). המסר הוא שבבית שלנו לא צריכים להילחם על תשומת לב, היא מובטחת.

5. נסלול דרכים אחרות לתחושת שייכות.
נעניק תשומת לב כשהילדים תורמים. כך הם יבינו שזו דרך עדיפה לתשומת לב. לא נתייחס להתנהגויות חיוביות שלו כמובנות מאליהן- נעודד, נדגיש יכולות, נשתף, נתייעץ- כל אלו, הם הכלים הדרושים לילדים על מנת להרגיש שייכים בדרך החיובית.

6. נעשה את השינוי בעדינות, בנועם ובאיטיות.
המטרה היא ליצור בבית אווירה נעימה, מכבדת ומקבלת. זהו תהליך ארוך בשבילנו ובטח בשביל הילדים. התהליך הוא דו שלבי: ראשית, בטווח המיידי, נשנה את ההתנהגות שלנו. רק לאחר מכן, בטווח הארוך יותר, הילדים ישתחררו לאט- לאט מהתלות בתשומת לב מופרזת, וישנו את ההתנהגות המוטעית.

היו קשובים להם. זיכרו כי הם ילדים שרק עכשיו מגלים את העולם, מגלים את עצמם.
היו סבלניים (אני יודעת שזה קשה, בייחוד אחרי יום עבודה) והכילו אותם. הם זקוקים לכם.

מה קורה אם העניינים מסלימים? איך יוצאים מהמעגל הזה? מוזמנים לקרוא במאמר הבא העוסק במאבקי כוח.

שתפו את המאמר עם חברים

שירלי וסרמן-לנץ | מדריכת הורים, יועצת שינה וגמילה מחיתולים