פרסים ועונשים – מהן המשמעויות?

תחרותיות אצל ילדים בעידן המודרני

"אם לא תתנהג יפה, אין טלוויזיה"!
"אם לא תאכל, לא תקבל קינוח"
"התחצפת? שבוע בלי טאבלט!!!"

מוכר?

האמת שאני יכולה להבין, רובנו גדלנו ככה.. אבל בחיים האמיתיים לא תמיד מכינים אותך להורות ולאתגרים הלא פשוטים שהיא מביאה עימה.
אז אנחנו "הולכים" על האוטומט, על האינסטינקטים, כפי שגידלו אותנו…
אבל מסתבר שיש דרך אחרת ואפשר ללמוד את זה.

בואו נבין רגע מהי ההגדרה של שכר ועונש?
* שכר/פרס – תגמול על התנהגות טובה/ ראויה לשבח.
* עונש– הפעלת כוח של בעל הסמכות כתגובה להתנהגות לא הולמת/ דרישה או ציפייה שלא נענתה.

עונש לא שונה מפרס בתוצאה הסופית ובהשפעה שלו על הילד/ה. כוונתי היא, שבסופו של דבר שימוש בפרסים ועונשים, עלול לגרום בין היתר ל:

  • פגיעה בהערכה העצמית של הילד/ה– ענישה כרוכה ברמיסת כבודם של הילדים, דבר שלא ישפר את ההערכה העצמית שלו.
  • פגיעה ביחסים שבין ההורה לילד– פגיעה באמון, יצירת חיץ ואי רצון לשתף. הילדים יימנעו מלשתף אותנו ההורים ויסתירו את מעשיהם הלא טובים (כי מה לעשות? הם עדיין ילדים) מחשש להיענש.
    מצב כזה עלול לגרור מאבקי כוח קשים בינינו לילדים. הפרסים יפסיקו להיות אפקטיביים, משום שבתוך יחסים של מאבק אין הכרת תודה על פרס שניתן מגורם "עוין". אווירה עכורה ומעגל שקשה לשבור בגלל העקשנות שמאפיינת אותו.

אם ניזכר לרגע במאמר של "איך נגדל ילד עצמאי?" נוכל לראות ששימוש בפרסים ועונשים לא יגרום לילדים שלנו להגיע אל המטרה (אם כבר, ההיפך הוא הנכון).
למה זה כן עלול לגרום?

  • חוסר יכולת ליזום– מעשה טוב שלא זוכה לפרס, אינו "נחשב". ייתכן ותתפתח הבנה מוטעית לגבי מוסר וכדומה.
  • חוסר יכולת לקיחת אחריות– התפיסה מייצרת חוסר לקיחת אחריות של הילדים על מעשיהם. הם מתמקדים בזכייה בפרסים ובהימנעות מעונשים (לא להיתפס). הדפוס הוא שכשהם ייענשו, הם תמיד ירגישו שזה "לא הוגן" (לא לוקחים אחריות) ולא יתורגלו בהתמודדות עם תוצאות הגיוניות וטבעיות.
  • תפיסה שגויה של ה"חיים האמיתיים"- ציפייה לגמול/ עונש על כל מעשה. המסר שעובר לילדים המתחנכים בשיטת שכר ועונש הוא שיש גמול או עונש על כל מעשה. התפיסה הזו מלווה אותם לאורך כל חייהם. הם מצפים לגמול על כל מעשה טוב, ולעומת זאת כשקורה משהו רע הם שואלים את עצמם "למה זה מגיע לי?". הבעיה היא שמציאות החיים היא כזו שלא מתגמלת את האדם על כל מעשה טוב, ומצד שני, דברים "רעים" לעיתים קורים גם בלי סיבה (גם לאנשים טובים).

אז לאחר שהבנו מהם פרסים ועונשים? ולמה הם עלולים לגרום? כפי שאמרנו בהתחלה, אנו משתמשים בפרסים ועונשים כי זה קל. זה פשוט שם, באינסטיקנט שלנו. הדבר הראשון שעולה לנו לראש.
האם זה טוב? לא! האם קיימות דרכים אחרות לטפל בסיטואציה? בהחלט!

מי מכם לא נתקל בסיטואציה הבאה: אתם יושבים כולכם סביב שולחן האוכל, לארוחת ערב נעימה. כשלפתע, אחד הילדים לא מעוניין לאכול יותר. לא רק שהוא לא מעוניין, הוא גם בקושי אכל שני ביסים. הדם עולה לראש בשנייה- הרי אם הוא לא יאכל עכשיו את הארוחה, ככל הנראה הוא יפסיק לגדול ויקרה אסון! לא באמת..
אז מה האינסטיקנט הראשוני שלנו לתגובה? "אם לא תאכל עכשיו, אין טלוויזיה!" או "אם לא תאכל עכשיו, חבר שלך לא יבוא מחר".

תחשבו לרגע איך זה נשמע מהצד שלו. מרגיז, נכון? שנאנו את זה כשעשו את זה לנו בילדותנו. אז למה לחזור על אותה טעות?

אתם יודעים מה עובד? ה י ג י ו ן!

היגיון תמיד עוזר. גם עכשיו בקורונה, אנו מחפשים היגיון בהגבלות, היגיון במי רשאי לפתוח ומי לא? אז גם כאן, היגיון הוא שם המשחק.
אנו צריכים לייצר תוצאות טבעיות והגיוניות. הגישה צריכה להיות נקייה ממחשבות רעות/ ביקורתיות/ מענישות, על מנת שזו תהיה תוצאה טבעית או הגיונית, ולא עונש.
המסר חייב  להיות ברור, נקי וענייני, והתוצאה צריכה להיות ידועה מראש.
אם זו קפריזה שלי/ שליפה מהמותן? זה כבר עונש.

לשימוש בלשון "אם" ו"אז" ישנה קונוטציה שלילית, של איום. אנו לא רוצים לאיים. אנו רוצים שהילדים שלנו יבינו את ההיגיון שבדברים.
"אם לא תאכל עכשיו, אתה תהיה רעב אחר כך, ואחר כך המטבח סגור. אתה הולך להתקלח ולישון" או "אחר כך לא יהיה זמן לאכול" וכו'.  
הם צריכים להבין את ההשלכות הטבעיות וההגיוניות לדברים ולא לבצע או לא לבצע מתוך פחד וחוסר הבנה להשלכות הטבעיות.

אנו רוצים שילדינו יהיו בוגרים, יבינו את ההשלכות למעשיהם ויפעילו שיקול דעת בריא בבוא העת.

התייחסו אליהם כפי שהייתם רוצים שיתייחסו אליכם.

מוזמנים לצפות בהרצאה שערכתי בנושא:

שתפו את המאמר עם חברים

שירלי וסרמן-לנץ | מדריכת הורים, יועצת שינה וגמילה מחיתולים