אני רוצה לשתף אתכם בהרגשה האישית שלי לגבי מה שהתרחש כאן במהלך השנה וחצי האחרונות (כשהשיא מבחינתי היה לפני שבועיים- מבצע "שומר החומות").
בשנה וחצי האחרונות חווינו- מגפה עולמית, סגרים וחוסר אונים מול הלא נודע. כאשר מעט התחלנו להתאושש והרגשנו שזה כבר כמעט מאחורינו, הגיע "הביג פינאלה"- מבצע צבאי – "שומר החומות".
חייבת להודות, זה תפס אותי לא מוכנה (כמו את כולנו). בלי הרבה אנרגיות (אני עדיין על אדים מהסגרים של הקורונה) ובלי הרבה סבלנות. נוסיף לזה לחץ ופחד מוחשי, כי בינינו, טילים שעפים מעל הראש שלנו ומתפוצצים לא רחוק מאיתנו, לא ממש משרים שלווה ורוגע.
למשוואה הזו נוסיף כמובן את הילדים. ילדים שחווים בדיוק את ההרגשה שלנו. חוסר בשיגרה, בשליטה, פחדים וחוסר וודאות. בנוסף לכל זה, גם ההורים לא משדרים (למרות שהם מאוד מאוד משתדלים) "עסקים כרגיל", דבר שמוסיף לעליית מפלס החרדה.
כשאנו נמצאים במצב נפשי מעט לחוץ, אנו מרגישים חסרי שליטה, מרגישים "על הקצה"- עוד רגע מתפוצצים. אנו פחות סבלניים כלפיי הילדים. ואז זה קורה, אנו מתפרצים! צועקים יותר! פחות קשובים והרבה פחות מכילים.
אז קודם כל, אני רוצה לומר לכם, שזה קורה, וזה בסדר. אנו בני אדם ולפעמים גם אנחנו מתפרצים. אין ספק שגם אני התפרצתי. כעסתי, הייתי לחוצה ובטח שלא השריתי רוגע. אבל אז עצרתי רגע והתחלתי לחשוב על הילדים שלי, ניסיתי להבין אותם, מה עובר עליהם- וזה עזר לי להתאפס.
חשוב במקרים כאלה, להבין עם עצמנו, כמה פעמים זה קורה, מה התדירות ובאילו עוצמות.
בשבועיים האחרונים, רוב ההורים שאני עובדת איתם מעידים בעיקר על אותה רגרסיה בהתנהגות, בשינה ובצרכים. כולם דיברו גם על הלחץ ברמה האישית שלהם והרגשת איבוד שליטה על הילדים.
ההמלצה שלי אליכם היא:
- נסו לזהות מתי אתם עומדים "להתפוצץ". מה מפעיל אתכם, מה גורם לכם "לאבד את זה".
- כשאתם מזהים שזה מגיע, עצרו שנייה, התרחקו מהסיטואציה וכנסו לחדר כשאתם לבד. תספרו עד 10. תנשמו עמוק ונסו להירגע.
- כשאתם מרגישים שנרגעתם ומצליחים לחשוב שוב בהגיון, צאו החוצה מהחדר וחיזרו לילדים כאשר אתם הרבה יותר רגועים וקשובים.
- שתפו את הילדים בהרגשה שלכם. תסבירו שהייתם צריכים כמה שניות לעצמכם על מנת להירגע.
- בשיתוף שלכם, כשאתם מגיבים באופן רגוע, טון השיחה עם הילדים מתייצב ונרגע.
כשאתם רגועים, הילדים נרגעים יותר באופן אוטומטי כי הם יודעים שאתם, האנשים שהם מסתכלים עליהם על מנת להבין מה קורה, משרים עליהם ביטחון ובעצם משדרים שהכל בסדר למרות הקושי. אנחנו עוברים זאת יחד. - הכי חשוב לזכור שהילדים שלנו גם דואגים, אולי מפחדים. השיגרה השתנתה להם (שוב) והם מתקשים לווסת את הרגשות שלהם ולכן נראה רגרסיה (בהתנהגות או בשינה או בצרכים) או נכנס למצב של העסקת יתר, דבר שיכול להוביל למאבקי כוח.
לכן חשוב מאוד- להכיל אותם, להיות סבלניים, לחבק אותם ולאפשר להם לבטא את התיסכול שלהם בזמן שהם רואים שאנחנו איתם. - כשאתם מציבים גבולות ואומרים להם "לא" – תעמדו בכך. עם זאת, נאפשר להם להביע את התיסכול על כך שלא קיבלו מה שהם רוצים (בדיוק כמו בסעיף 6).
- וחשוב מאוד לזכור- מחר זה יום חדש. ננסה לשפר את ההתנהגות שלנו, את התגובות שלנו ופשוט נהיה סבלנים, מבינים ומכילים.
סיכום
השגרה שלנו הופרעה והילדים שלנו מרגישים זאת. הם זקוקים לנו כדי לחוש בטוחים. נסו לשמור על רוגע ולשדר להם שהכל בסדר. שתפו אותם ברגשותיכם ואל תחששו להראות גם את הצד הפגיע שלכם. הילדים לומדים מכם כיצד להתמודד עם מצבי לחץ והפחדות.
לסיכום, במצבי חירום חשוב להבין שהילדים שלנו זקוקים לתחושת ביטחון. על ידי זיהוי רגעי הלחץ שלנו, שיתוף ברגשות והענקת סבלנות והכלה לילדים, נוכל לעזור להם להתמודד בצורה טובה יותר. זכרו שהילדים שלנו לומדים מאיתנו כיצד להתמודד עם קשיים, ולכן חשוב לשדר רוגע וביטחון.
