חשבתם פעם מדוע אנו מתאכזבים? או לחילופין מרגישים סיפוק / הגשמה?
חלק מהעניין הוא תיאום ציפיות.
תיאום ציפיות בינינו לבין עצמנו, כמו גם בינינו לבן/ת הזוג וכמובן מול ילדינו. הכל נופל וקם על אותה ציפייה, רף דמיוני שמרחף מעלינו. רף שהצבנו באופן שרירותי או לאחר מחשבה והתדיינות עם הצד השני. אך בכל אופן, זהו רף שנמצא איתנו כל היום (וכל הלילה).
אחת הדרכים להתמודד עם תסכול, היא להציב רף ריאלי. רף לא נמוך מידי (שיאתגר אותנו) ולא גבוה מידי (שיסתיר את האור בקצה המנהרה). שיהיו אפילו כמה מהם, שיופיעו בהדרגתיות.
כעת, אם תחשבו על זה, לנו, ההורים קיימות ציפיות תמידיות מילדינו. הציפיות הללו נמצאות אצלנו בראש מהרגע שנולדו (ועוד לפני). ציפיות שלא שיתפנו אותם בהן ואין להם מושג בכלל שהן קיימות. כמו למשל: לישון לילה רצוף (כי למי יש כוח לקום באמצע הלילה?), לקחת מוצץ לבד, להחזיק לבד בקבוק, להתארגן לבד בבוקר, להתנהג יפה, שישתפו פעולה ועוד ועוד (זה לא באמת נגמר).
כעת, בואו נסתכל על הצד השני. אילו ציפיות קיימות לילדים? אז במקרה שלהם זה קצת יותר פשוט וטהור. הם מצפים שנבין אותם, שנענה לצורך שלהם, שנקשיב להם, שנשחק איתם. ובגדול? שיהיה להם כיף!
אז הם רוצים כיף, ואתם רוצים שיעשו דברים פרקטיים. נדרש פה תיאום ציפיות.
מה זה תיאום הציפיות?
ילד רוצה לדעת מה קורה. הוא זקוק לזה. הוא צריך לדעת שכאשר הוא יוריד את הרגל, המדרגה לא תקרוס לו. ילדים זקוקים לדעת מראש כמה שיותר. זה מספק להם יכולת וודאות ושליטה- בדיוק כמונו! כשאני יודעת מה הולך לקרות, זה מעניק לי תחושת שליטה.
ילדים שנקדיש להם זמן הכנה מראש, ירגישו שסומכים עליהם.
איך בונים תיאום ציפיות?
תיאום ציפיות זה כלי מצוין ביחסים בכלל. תחשבו על חופשה זוגית: מה אתם מעדיפים, לנוח או לחרוש את העיר? בטן גב בחוף או מוזיאונים ושופינג בעיר? לכל אחד יש תסריט אחר בראש. כאשר אנו מתווכים אחד לשני את הקונספט הסובייקטיבי של "מה זו חופשה בעיניי?" גובר הסיכוי שכל אחד מאיתנו ימצא את המקום שלו, ושהחוויה המשותפת שלנו תהיה מהנה יותר ותחזק את הקשר.
כיצד מבצעים תיאום ציפיות עם הילדים? קודם כל פורטים את החוויה לפרוטות.
קיימים הורים שחושבים ש"תתנהג יפה" זה תיאום ציפיות, אבל זה לא. "תתנהג יפה" זה מופשט, וילדים הם מאוד קונקרטיים. צריך להבהיר (יחד איתם) מה כן ומה לא. "אנחנו הולכים לקניון / לסופר / לסופרפארם / לבנק. מה יש שם? מה אנחנו צריכים? במה הילד/ה יכול/ה לעזור?" (דוגמא מפורטת יותר לתיאום ציפיות תוכלו לקרוא גם כאן)..
בנוסף, צריך לחשוב מה הם מצפים שיקרה? גם הם מגבשים דיעות. כמו שלנו המבוגרים קיימת דיעה על חופשה, כך גם להם קיימת דיעה על הקניון. אם בפעמים הקודמות הלכנו לג'ימבורי בקניון, הם יצפו שזה יהיה כך גם בפעמים הבאות. זה הקניון מבחינתם. אם במקום זאת תקחו אותם לשופינג בקניון, הם ירגישו מרומים. לכן, חשוב לשאול: "מה את/ה רוצה שנעשה שם?" ואז נוכל לשמוע מה הם רוצים. נוכל לראות את הצבת המטרות שלהם. נוכל ללמד אותם לדחות סיפוקים.
כאשר נשתף אותם בתכנון ונשאל אותם "מה יעזור לך לחכות בבנק?", "מה יעזור לך בנסיעה לסבא וסבתא?", זה יאפשר להם להרגיש אהובים. לחשוב על פתרונות, להרגיש שהם יכולים. כשנקדיש זמן להקשיב להם ולחשוב יחד איתם מה נכון ומה לא, אנו מראים להם שהם יכולים להתמודד, יכולים להחליט. אנו מאפשרים להם להרגיש משמעותיים, שייכים. להרגיש שבאמת רואים אותם ולא רק מכתיבים.
על מנת שהם לא ירגישו מוצפים באפשרויות, אפשר וצריך להגביל אותם.
לדוגמא:
1. "בעוד רבע שעה נסיים לשחק, ואז נכין ארוחת ערב, נאכל, ארחץ אותך ואשכיב אותך לישון. מה את מעדיפה לעשות קודם הערב, אמבטיה או ארוחת ערב?"
2. "איזה סיפור אתה בוחר לפני השינה?"
3. "אחר הצהריים נקפוץ לסבתא, אבל לא נאכל שם כמו ביום שישי, אלא רק נהיה קצת ואז נלך לאכול בבית. אתה יכול לקחת איתך ספר או משחק, מה בא לך?"
כשאנו מגדירים מרחב של אפשרויות, אנו מלמדים אותם להקשיב לעצמם, מלמדים אותם שבחירה באפשרות אחת כרוכה בוויתור על אפשרויות אחרות. מראים להם שדעתם חשובה לנו, מעניקים להם תחושה של שליטה על חייהם.
אל תחשבו לרגע שבזה הסתיים הנושא. רחוק מכך. הרבה פעמים נספק מסגרת כזו, נתאם ציפיות, "נסגור" דברים, והם יתקשו לעמוד בסיכום. זה טבעי: כשמשהו מגרה את החושים שלהם, הם רוצים אותו כאן ועכשיו. העובדה ששוחחנו קודם, לא מבטיחה לנו שום דבר.
הרעיון הוא שכן נסכים על דברים, אך רמת הציפיות שלנו שיעמדו בסיכום צריכה להיות מותאמת גיל. התפקיד שלנו הוא ללמד אותם לעמוד בהסכמים, התפקיד שלהם הוא להיות ילדים. קשה להם! גם לנו קשה לדחות סיפוקים, אך הם עוד צריכים להתאמן על זה. לאט-לאט הם ילמדו, וזה יכין אותם לחיים.
כשהם לא יעמדו בהסכם, זכרו להיות אדיבים כלפיהם, מתוך גילוי אמפתיה לתסכולים שלהם. זכותם להיות לא מרוצים! אנו לא גוערים ולא מעליבים, אלא תומכים.
לדוגמא:
1. "אני מבין שאת רוצה לשמוע עכשיו עוד סיפור, אבל כבר קראנו שניים. מחר תוכלי שוב לבחור שניים, איזה שתרצי, אבל עכשיו נכבה את האור". נשיקה ולילה טוב.
2. הולכים לסופר, תיאמנו ציפיות מראש שהילד יבחר שם משהו אחד בלבד, והם עדיין רוצים הכל.
אני שם גבול לעצמי, ושם אמפתיה עליו: "אני רואה שקשה לך לבחור, זה באמת מרגיז לפעמים, אבל ככה זה. אנחנו בוחרים במה שהכי־הכי בא לנו, ואת השאר אנחנו משחררים".
כשאנחנו נכנעים ומטשטשים את הגבול שסימנו בהתחלה, אנחנו מעבירים מסר- "אתה לא יכול להתמודד עם התסכול שלך", וגרוע מזה, גם אני לא יכול להתמודד איתו. זה מחליש את הילד. תקיפות אדיבה מעבירה מסר מעצים, של אמונה ביכולת של הילד לעמוד בהסכם.
תיאום הציפיות הזה הוא בעצם שיחה. חישבו כמה תרוויחו משיחה כזו- זמן איכות נוסף עם הילד/ה, שיתוף פעולה, תגלו איזה דבר חדש או שניים עליהם, ובכלל, תחזקו את הקשר.
